פרק יב

האם הפסוקים עוסקים בפועל או בכל אדם

דין אכילת שכיר והאיסורים הקשורים בו, נלמדים כולם משני הפסוקים שבפרשת כי תבוא (דברים כג כה-כו)-

כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן.

כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ.

התנאים נחלקו בשאלה האם מושא הפסוקים הוא כל אדם המגיע לקמת חברו או לכרמו, או שמדובר דווקא בפועל. וכך בירושלמי (מעשרות פרק ב')-

כתיב "כי תבוא בקמת רעך" יכול בשאר כל אדם הכתוב מדבר? תלמוד לומר "וחרמש לא תניף על קמת רעך" את שיש לו רשות להניף ואי זה זה? זה הפועל.

איסי בן עקביא אומר בשאר כל אדם הכתוב מדבר. מה תלמוד לומר וחרמש לא תניף? מכאן שאין לו רשות לאכול אלא בשעת הנפת מגל.

חכמים לומדים מאיזכור החרמש שבפסוק, שמדובר באדם המצוי בשדה חבירו עם חרמש- כלי קצירה שנועד לכמויות גדולות. אדם שכזה הוא בוודאי פועל שמטרתו לקצור את כל השדה, והתורה אוסרת עליו להניף את חרמשו כדי לקצור עבור עצמו.

מולם סובר איסי בן עקביא, שהפסוק, כפשטו, עוסק בכל אדם הנכנס לשדה חבירו, ומהמילה "חרמש" לומדים שיש לאותו אדם רשות לאכול רק "בשעת הנפת מגל", כלומר, רק בשעה שהוא קוטף גם לצורך בעל הבית.

בבבלי (ב"מ צב.) מובאים דברי איסי בן עקביה (נקרא איסי בן יהודה) בפי רב-

אמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר כי תבא בכרם רעך - בביאת כל אדם הכתוב מדבר.

ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל בריה!

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא דלמא בעושין בסעודתם, דעבדו ואכלו? - אמר לי: אפילו הכי, ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה, ולא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה.

רב דוחה את דברי איסי מסברה- אם כל אדם יכול לבוא לשדה חבירו ולאכול, אפילו אכילת עראי, יביא הדבר להפסדים גדולים כל כך לבעל השדה, שיהפוך את מלאכתו לחסרת תועלת. רב אשי מנסה להבין את דברי איסי בדרך מרוככת- שאולי האוכלים בשדה צריכים לעבוד בו בשעת אכילתם, כך שגם לבעל הבית יוצא רווח מהעניין. אמנם רב כהנא אומר שעדיין, גם לפי הבנה זו, דברי איסי קשים מבחינה מעשית, כיוון שברור שכל חקלאי מעדיף שיבואו פועלים ספורים ויקטפו את פירותיו ואף יאכלו תוך כדי, מאשר שכל אחד יוכל לבוא ולאכול, אפילו אם יקטוף מעט גם לטובת בעל הבית.

בגמרא (פז:) מובא לימוד נוסף התומך בהבנה שמדובר דווקא בפועל-

כי תבא, נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבוא עליו השמש, מה להלן בפועל הכתוב מדבר - אף כאן בפועל הכתוב מדבר^[269]

אכילת פועל בדבר שגידולו מן הקרקע

במשנה (פז.)-

ואלו אוכלין מן התורה: העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו, ובדבר שגידולו מן הארץ.

ואלו שאין אוכלים: העושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו, ובדבר שאין גידולו מן הארץ.

הגמרא (פז:) דנה מהיכן לומדים שאכילת הפועל היא דווקא בגידולים חקלאיים. בתחילה מנסה הגמרא ללמוד מהדוגמאות הספציפיות שבפסוק- קמה וכרם, אך דוחה לימוד זה, כיוון שקמה וכרם הם דברים "שיש בהם צד מזבח" (מנחות ונסכים).

למסקנת הסוגיה משולבים דברי שמואל עם דברי רבי יצחק-

אמר שמואל: אמר קרא "וחרמש" - לרבות כל בעלי חרמש...

תינח דבר חרמש, דלאו בר חרמש מנא לן? –

אלא אמר רבי יצחק: אמר קרא "קמה" - לרבות כל בעלי קמה. והא אמרת קמה - קמה דמיחייבא בחלה! –

הני מילי - מקמי דניתי חרמש, השתא דאתי חרמש - איתרבי ליה כל דבר חרמש ואף על גב דלא מיחייב בחלה.

שמואל לומד שכל תבואה שמשתמשים בחרמש בקצירתה נכללת בדין. רבי יצחק מוסיף שלשון "קמה" היא לשון כללית לגידולים חקלאיים^[270]. בהמשך (פט.) עומדת הגמרא על כך שלשון קמה היא לשון כל כך רחבה, עד שיש צורך לסייגה בעזרת לימוד בניין אב-

תנו רבנן: דיש, מה דיש מיוחד - דבר שגידולי קרקע (ובשעת גמר מלאכה) ופועל אוכל בו, אף כל שגידולי קרקע - פועל אוכל בו. יצא החולב והמחבץ והמגבן שאין גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו

...סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה, לרבות נמי מידי דלאו גדולי קרקע נינהו, קא משמע לן

כלומר, לשון "קמה" יכולה להשתמע כ"כל בעלי קמה", כלומר, כל דבר הגדל כלפי מעלה, ובכלל זה בעלי חיים, ולכן היינו יכולים לחשוב שפועל החולב, מחבץ או מגבן, שהן מלאכות אנלוגיות לקצירה מצמח או עיבוד פירות תלושים, יכול לאכול. לכן בא, כבניין אב, המקרה בו נצטוונו "לא תחסום", העוסק בדיש, ומלמד, שאכילת פועל היא דווקא בגידולי קרקע ממש.

אכילה בתלוש באדם ובמחובר בבהמה

הדוגמאות שהובאו בפסוקי התורה עוסקות באדם האוכל בשעת עבודה במחובר (בצירה וקצירה), ובאיסור חסימת שור העובד בתלוש (דיש). עם זאת, מנוי וגמור על הכל ששני הדינים נוהגים בין בתלוש ובין במחובר. הגמרא (פח:) מחפשת מקור לכך-

...אדם בתלוש מנלן? - אמר קרא: קמה קמה שתי פעמים, אם אינו ענין לאדם במחובר, תנהו ענין לאדם בתלוש.

רבי אמי אמר: אדם בתלוש לא צריך קרא. כתיב כי תבא בכרם רעך - מי לא עסקינן ששכרו לכתף, ואמר רחמנא ליכול.

... שור במחובר מנלן? - אמר קרא: רעך רעך שתי פעמים, אם אינו ענין לאדם במחובר - תנהו ענין לשור במחובר.

רבינא אמר: לא אדם בתלוש ולא שור במחובר צריכי קראי, דכתיב לא תחסם שור בדישו מכדי, כל מילי איתנהו בחסימה, דילפינן שור שור משבת. אם כן לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה - שור דכתב רחמנא למה לי? לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם; מה חוסם אוכל במחובר - אף נחסם אוכל במחובר, ומה נחסם אוכל בתלוש - אף חוסם אוכל בתלוש.

אפשרות אחת ללמוד משור על אדם (שאדם אוכל אף בתלוש) והפוך (ששור אכל אף במחובר) היא מייתור המילים בפסוק- נאמר בדין אכילת פועל פעמיים "קמה", ופעמיים "רעך". הריבוי הראשון מתייחס לנאכל, ומרבה אף תלוש, והריבוי השני מתייחס לאוכל ומרבה אף שור.

לגבי אכילת אדם בתלוש מעיר ר' אמי שהדבר נלמד מכך שחלק מעבודת הכרם היא בתלוש, והתורה לא חילקה.

רבינא מביא לימוד מעניין הקושר אדם ובהמה- התורה פרטה שור באיסור חסימה (ולא כתבה בסתמיות "לא תדוש בחסימה"), למרת שאיסור זה שייך בכל בהמה. מתוך כך מקיש רבינא "חוסם לנחסם"- אדם לבהמה. לכן, כמו אדם, אוכלת הבהמה במחובר, וכמו הבהמה אוכל האדם בתלוש^[271].

אכילה במחובר בדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו

כפי שהובא לעיל, נאמר במשנה (פז:)-

ואלו אוכלין מן התורה: העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה...

הגמרא (שם) מביאה את המקור לכך מברייתא-

...ואל כליך לא תתן - בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית - אתה אוכל, ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית - אי אתה אוכל.

כלומר, המלאכה המזכה את הפועל באכילה היא מלאכה הכוללת איסוף של הפרי- נתינה לכליו של בעל הבית. שעה שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית הכוונה לשלב מוקדם יותר בגידול הפירות ולמלאכות כגון עידור, ניכוש, זמירה וכדומה.

בהמשך (פט.) מובאת ברייתא נוספת ובה דרשה משלימה-

דיש, מה דיש מיוחד - דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

יצא המנכש בשומים ובבצלים, הואיל ואין גמר מלאכה - אין פועל אוכל בהם.

כלומר, נלמד מדיש שנאמר בלא תחסום, שאכילת פועל, כמו אכילת בהמה, אמורות דווקא בפירות גמורים, או במלאכה שהיא קצירת הפירות. הגמרא מסבירה את הצורך בלימוד זה-

אף על גב דקא משליף קטיני מביני אלימי.

כלומר, אפילו מלאכה הכוללת ליקוט של יבול, כגון ליקוט בצלים קטנים מבין הגדולים כדי שלא יפריעו להתפתחות הגדולים, אינה נחשבת כמלאכת גמר, ואין העוסק בה זכאי באכילה, כיוון שמהות המלאכה אינה ליקוט הפירות, אלא טיפול בפירות הנותרים.

אכילת פועל במחובר בשעת מלאכה

במשנה (צא:)-

היה עושה בתאנים - לא יאכל בענבים, בענבים - לא יאכל בתאנים. אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום יפות ואוכל.

וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה,

אבל משום השב אבידה לבעלים אמרו: פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת,

ובחמור כשהיא פורקת.

הראשונים נחלקו בגירסת המשנה ובפירוש דבריה, אך לפני שנדון בדבריהם נביא את דברי הספרי (פרשת כי תצא פיסקא רסז), שבפירושם תלוי פירוש המשנה-

"וקטפת מלילות בידך"- שלא תהא קוצר במגל.

"וחרמש לא תניף"- בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית.

הרמב"ן (פז:), הר"ן (צא:) והריטב"א (פז:) מסבירים שכוונת הספרי לשני דינים. הראשון- שמה שהפועל קוטף לצורך עצמו, צריך לקטוף בדרך עראי ולא באמצעות הכלי בו הוא משתמש לעבודת בעל הבית ("שלא תהא קוצר במגל"). השני- שרשות ביד הפועל לעשות כן רק בשעה שהוא עובד בפועל בקצירה\קטיפה לטובת בעל הבית ("בשעה שאתה מניף חרמש"). מכאן אף לומד הרמב"ן, שאסור לפועל לאכול ממה שכבר קצר בחרמש לצורך בעל הבית, אלא תוך שהוא קוצר בחרמש לצורך בעל הבית, מותר לו להפסיק, לקצור כלאחר יד עבור אכילתו, לאכול ולהמשיך בעבודתו^[272]. כדברים אלה כותב גם הטור (שלז).

הבנה זו עולה בקנה אחד עם הגירסה במשנה "וכולן לא אמרו (שאוכלים) אלא בשעת מלאכה (=בזמן בו עוסקים במלאכת בעל הבית)". אף ההמשך מובן בהקשר זה- חכמים תיקנו שיאכלו הפועלים גם בזמן בו הם אינם עסוקים בפועל במלאכה אלא הולכים ממקום למקום (ולכן אינם זכאים לאכול מהתורה), כיוון שזה חוסך לבעל הבית את הזמן בו הם מתבטלים ממלאכה.

לעומת זאת, מדברי הרמב"ם שלפנינו ניכר שהוא הבין שדברי הספרא אוסרים אכילת פועל בשעה בה הוא עוסק במלאכת הקצירה עבור בעל הבית. כלומר, האיסור "וחרמש לא תניף" מתפרש כאיסור אכילה בשעה בה הפועל עובד בחרמש וקוצר עבור בעל הבית. לכן פוסק הרמב"ם (לפנינו, בהלכה ג) שפועל שהפסיק ממלאכתו ואכל עבר על איסור תורה. מתי הפועל כן יכול לאכול? בזה מבארת המשנה "וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה", כלומר, בשעה בה הפועל סיים את עבודתו לעת עתה (למשל, בדוגמה בה משתמש הרמב"ם כאן, שהוא סיים למלא את הסל שבידו)^[273]. על דרך זו מפרש הרמב"ם את המשך המשנה "משום השב אבידה... פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן..." שתיקנו חכמים שאף לפני שנתמלא הסל, יאכלו הפועלים ממנו בשעה שהם עוברים משורה לשורה בכרם וכיוצא בזה, וכך לא מתבזבז הזמן על אכילה לאחר מילוי כל הסל.

השו"ע (שלז יא) כותב כטור, כשיטת הראשונים החלוקים על הרמב"ם.

שומרי פירות תלושים ומחוברים

במשנה (צג.)-

שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה, אבל לא מן התורה.

"הלכות מדינה" הכוונה למנהג רווח שהפך להיות מחייב (חלק מתנאי העסקה בלתי מפורשים), למרות שאינו חלק מדין אכילת פועל מדאורייתא.

האמוראים (שם, בגמרא) נחלקו בפירוש המשנה-

אמר רב: לא שנו אלא שומרי גנות ופרדסין, אבל שומרי גיתות וערימות - אוכלין מן התורה. קסבר: משמר כעושה מעשה דמי.

ושמואל אמר: לא שנו אלא שומרי גיתות וערימות, אבל שומרי גנות ופרדסים - אינן אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה. קא סבר: משמר לאו כעושה מעשה דמי.

האמוראים נחלקו האם "משמר כעושה מעשה", כלומר, האם פעולת השמירה נחשבת כפעולת עיבוד ישירה הכרוכה במגע עם התבואה ומזכה את הפועל באכילה. לדעת רב משמר כעושה מעשה. לכן אין הבדל עקרוני בין "שומרי פירות" למעבדי פירות. מתוך כך הוא מפרש שהמשנה שפסקה ששומרי פירות אינם אוכלים מהתורה, התכוונה לשומרי פירות מחוברים (שומרי מטע וכד'), שכיוון שאין עושים בשעת גמר מלאכת הפרי (קטיפה), אין הם אוכלים. לכן, שומרי פירות תלושים^[274] יכולים לאכול מהתורה (ולא רק מהלכות מדינה).

לעומתו, שמואל סובר שמשמר אינו כעושה מעשה ממש. לכן ברור לו מדוע שומרי פירות אינם אוכלים מהתורה. לשיטתו המשנה מדברת על שומרי פירות תלושים, ושומרי פירות מחוברים אינם אוכלים כלל, לא מהלכות מדינה ובוודאי שלא מהתורה.

הגמרא מקשה על שמואל מברייתא ממנה משמע ששומרי מקשאות זכאים לאכול-

מתיב רב כהנא: המשמר ארבע וחמש מקשאות - הרי זה לא ימלא כרסו מאחד מהן, אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון. ואי אמרת משמר לאו כעושה מעשה דמי - אמאי אוכל? –

אמר רב שימי בר אשי: בעקורין שנו.

רב שימי בר אשי מסביר שאכן ברייתא זו אמורה בפירות תלושים, והפועל אוכל מהלכות מדינה בלבד.

בהמשך מדייק רב אשי מהסיפא של משנת "ואלו אוכלין" כדברי שמואל, שהרי המשנה כתבה "ואלו שאין אוכלין, העושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה...". ונמצא שכל העובד בפירות לפני שלב הלקיטה, אינו אוכל כלל, אפילו לא מהלכות מדינה. נמצא, ששומרי מטעים אינם אוכלים כלל, כפי שטען שמואל.

הטור (שלז) פסק כשמואל, וכן הרמב"ם שחילק את הדין בין שתי הלכות. בהלכה זו כתב את דין השומר על פירות מחוברים, שאינו אוכל כלל, מהסיבה שאין פועל אוכל לפני שלב הלקיטה. ובהמשך בהלכה ט כתב את החצי השני של דין השומר- שומר גיתות וערימות האוכלים רק מהלכות מדינה כיוון ששומר אינו כעושה מעשה.

השו"ע (שלז ו) העתיק את לשון הטור להלכה.

עד מתי אוכל הפועל בתלוש

במשנה (פז.)-

ואלו אוכלין מן התורה: העושה... בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו...

ואלו שאין אוכלים: העושה... בתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו.

מהמשנה משמע שהפועל העושה בדבר תלוש שגידולו מהקרקע, זוכה באכילתו רק כל עוד לא נגמרה מלאכתו.

הגמרא בהמשך (פט.) מביאה שתי ברייתות המתייחסות למהות גמר המלאכה שלאחריו אין לפועל לאכול-

דיש, מה דיש מיוחד - דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו, אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו. יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות, הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר - אין פועל אוכל בו.

דיש, מה דיש מיוחד - דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה ופועל אוכל בו, אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו. יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה, דאין פועל אוכל בו.

שתי הברייתות לומדות בבניין אב מדיש (המקרה אליו מתייחסת התורה באיסור "לא תחסום") לאכילת פועל^[275], שכפי שבדיש מדובר לפני מועד חיוב הפרשה, כך כל אכילת פועל בתלוש היא דווקא לפני שהגיע מועד ההפרשה. לכאורה הברייתות חלוקות בשאלה האם ההפרשה הקובעת לעניין זה היא הפרשת מעשרות או הפרשת חלה.

תחילה הגמרא מנסה לתרץ שמועד תחילת חובת הפרשת חלה קובע במקום בו אין חובת מעשרות^[276], אך ההצעה נדחית-

מידי מעשר קא גרים? גמר מלאכה קא גרים!

כלומר, חיוב המעשרות אינו עומד בפני עצמו, אלא משמש רק כאינדיקציה לגמר המלאכה. לכן, גם במקום בו מסיבה כלשהי קיים פטור מחיוב ההפרשה (והתבואה אינה אסורה משום טבל), עדיין אין לפועל לאכול לאחר גמר מלאכה^[277]. ועדיין יש להסביר מהו גמר המלאכה הרלוונטי לדין אכילת הפועל- גמר המלאכה המחייב הפרת מעשר (כפי הברייתא הראשונה), או גמר המלאכה המחייב הפרשת חלה (כפי הברייתא השניה)?

רבינא מתרץ ע"י איחוד הברייתות-

אלא אמר רבינא: כרוך ותני: דיש, מה דיש מיוחד - דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו, אף כל שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו

רוב הראשונים הבינו שכוונת רבינא היא שבדבר בו שייך חיוב חלה (מיני דגן), אוכל הפועל עד חיוב חלה, ובדבר שאין בו חיוב חלה (פירות), אוכל עד זמן חיוב מעשר.

בהמשך (פט:-צ.) מובאת ברייתא העוסקת בדין לא תחסום-

תנו רבנן: פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ומעשר - אינו עובר משום בל תחסום

רש"י ורוב הראשונים עימו הבינו שפרות המרכסות בתבואה, הכוונה לדישה משנית- מלאכת הסרת הקליפה משעורים שכבר דשו אותן וקלו אותן בתנור. רש"י מסביר שהסיבה שאין עוברים בהן משום לא תחסום היא כי כבר התחייבו במעשר משעת הדישה הראשונה.

הראשונים הצביעו על הסתירה לכאורה בין דברי רבינא לבין הברייתא הנ"ל, שהרי אם פועל ובהמה אוכלים במיני דגן עד הרגע בו הם מתחייבים בחלה (לאחר הטחינה), צריך להיות הדין שפרות המרכסות בתבואה יהיו עדיין זכאיות באכילתה, והחוסמן אמור לעבור באיסור, בניגוד לדברי הברייתא!

בעקבות קושיה זו העלו הראשונים כמה תירוצים, המשליכים על פסיקת ההלכה-

התוספות (פט: ד"ה "המרכסות") כותבים שבמקרה של פרות המרכסות בתבואה, הכוונה לתבואה שאינה מתוכננת להפוך לקמח וללחם, וממילא אף אין מתוכננת שתופרש ממנה חלה. במקרה זה פועל ובהמה אינם אוכלים לאחר זמן חיוב המעשר.

הריטב"א (פט. ד"ה "אלא") אינו מקבל את תירוץ התוספות, בין השאר כיוון שלדעתו השלב בו היבול נחשב כתוצר מוגמר וזכות האכילה של פועל ובהמה נפסקת, הוא הגדרה אובייקטיבית, המשתנה רק עם סוג היבול (תבואה\פירות) ואינה תלויה בחיובו העתידי בחלה. לכן הריטב"א מסביר שגם בתבואה, זכאי פועל לאכול בה עד שהיא מגיעה לחיוב מעשר. לאחר מכן, כאשר היא נטחנת, "פנים חדשות באו לכאן", ולכן פועל זכאי מחדש באכילתה, עד שהיא מתחייבת בחלה.

הרמב"ן (פט. ד"ה "אלא") מסביר שאכן פועל (וכן בהמה) זכאי לאכול בתבואת דגן עד שעת חיוב חלה. אמנם, בברייתא של "פרות המרכסות בתבואה", מדובר בתבואה שהתחייבה במעשר ולכן היא טבל ומצד איסור טבל אסור להאכיל ממנה לבהמה. כך גם מובן הקשר בין מקרה זה לבין שני המקרים באחרים שבברייתא (פרות הדשות בתרומה ובמעשר), בהם גם כן מדובר על תבואה בשלב בו בהמה עדיין זכאית באכילתה, אך מאידך, היא אסורה לה באכילה. עוד מוסיף הרמב"ן, שאין על בעל הבית חובה להפריש מעשר כדי לאפשר לבהמה לאכול, משום שיש לדרוש מהפסוק "לא תחסום שור בדישו"- בדישו המותר לו ולא במה שאסור לו.

הראב"ד בחר להסביר באופן שונה מרש"י את דברי רבינא. לדבריו סוף זמן אכילת פועל הוא דווקא חיוב המעשר, ולא החיוב בחלה. ה"חלה" הובאה בברייתא, בדרך "כרוך ותני", כלומר, בדרך אגב.

הרמב"ם מסביר באופן שונה מרש"י את המקרה של פרות המרכסות בתבואה. לדבריו מדובר בפרות ההולכות על תבואה, אך לא בכדי לעשות בה מלאכה, אלא בכדי להגיע ממקום למקום. לכן, אף שאם היו עושות בה מלאכה היו זכאות באכילתה (כיוון שעדיין לא נתחייבה במעשר ובוודאי לא בחלה), כיוון שאין הן עושות בה מלאכה, מותר לחוסמן.

השו"ע (שלז ג) כותב כרש"י (בניגוד לדעת הריטב"א, ובניגוד לדעתו של הראב"ד), שבדבר שיש בו חיוב אחר לאחר חיוב המעשרות, כגון חיטין העומדים לעשות פת, אוכל פועל עד שיתחייבו בחלה. מדבריו משמע כדברי התוספות, שרק בדברים שמתוכנן לטחון ולהפוך ללחם המועד הקובע הוא זמן החיוב בחלה (כך במפורש בסמ"ע שלז ס"ק יג).

בהמשך (שלח ח) כותב השו"ע את דין הפרות המרכסות בתבואה כפירוש הרמב"ם, והרמ"א (שם) כותב את פירוש המקרה כרש"י, מבלי להתייחס לשאלה מדוע כבר לאחר חיוב המעשרות כבר מותר לחסום את הפרות, למרות שעדיין לא הגיע זמן החיוב בחלה.

פועלים שנשכרו לעשות בדבר האסור באכילה שניתן לתקנו

במשנה (צג.)-

השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי שלו - הרי אלו לא יאכלו, אם לא הודיען - פודה ומאכילן.

נתפרסו עגוליו, נתפתחו חביותיו - הרי אלו לא יאכלו, אם לא הודיען - מעשר ומאכילן.

במקרה הראשון מדובר ביבול המוגדר כנטע רבעי (פירות עצים בשנה הרביעית לנטיעתם) ולכן אסור לאכילה מחוץ לירושלים. במקרה השני מדובר בתוצר חקלאי שכבר נאסף בעיגולים (דבילות) או נסגר בחביות, ולכן נתחייב במעשר, והרי הוא טבל האסור באכילה. בשני המקרים פוסקת המשנה שהפועלים אינם אוכלים, אך אם לא הודיע בעל הבית לפועלים שמדובר ביבול האסור עליהם, חייב לתקנו (ברישא- ע"י חילול הפירות והעברת קדושתם לדמים^[278], ובסיפא ע"י הפרשת תרו"מ) בכדי שיוכלו לאכול.

סוגיית הגמרא בדף צב עוסקת בשאלה האם הפועל אוכל משל בעל הבית, או משל שמים (עי' בהמשך בהלכה יג). במסגרת הדיון מובאת המשנה הנ"ל כראיה לכך שהפועלים אוכלים משל שמים-

תא שמע: השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי...

ואי אמרת משל שמים הוא אוכל - אמאי פודה ומאכילן? איסורא לא זכי להו רחמנא!

הראשונים נחלקו בהבנת ההוכחה-

רוב הראשונים מסבירים שהגמרא מניחה שעל כל פנים, אין לפועל רשות לאכול בדבר אסור. אם הפועל אוכל משל שמים, אין חובה על המעסיק לדאוג לכך שהיבול יהיה מותר לו באכילה. לעומת זאת, אם הפועל אוכל משל המעסיק, כלומר, כחלק מתנאי ההעסקה, מוטל על המעסיק לדאוג לכך שהיבול יהיה מותר לפועל באכילה. מתוך כך שהמעסיק מתקן את הפירות רק אם לא הודיע לפועל, מנסה הגמרא להוכיח שהפועל אוכל משל שמים.

רבינו חננאל מסביר אחרת. לדעתו הגמרא מניחה שאם פועל משל שמים אוכל, יש סברה שיהיה מותר לו לאכול אפילו דברים האסורים באכילה לאדם אחר כטבל ונטע רבעי. על רקע זה שאלת הגמרא היא "אמאי פודה ומאכילן?!"- והרי אם משמים זיכו לפועל, מותר לו לאכול אף פירות נטע רבעי! על זה עונה הגמרא- "איסורא לא זכי להו רחמנא", כלומר, שאפילו אם משל שמים הוא אוכל, לא זיכתה התורה לפועל אלא דברים המותרים באכילה לכל אדם^[279].

בהמשך מקשה הגמרא באופן דומה גם מהסיפא של המשנה. בשני המקרים מסבירה הגמרא באופן דומה-

התם משום דמיחזי כמקח טעות

כלומר, למרות שמעיקר הדין הפועל אוכל משל שמים, והתורה זיכתה לו לאכול רק מהמותר לו (ולכן אין בעל הבית חייב לו כלום), בכל זאת, אם לפועלים לא היה ברור שהם לא יוכלו לאכול, יש כאן מעין מיקח טעות, כיוון שאפשר שאם היו יודעים זאת בבירור, לא היו נשכרים לעבודה. לכן, חייב בעל הבית לתקן את היבול בכדי לאפשר לפועלים לאכול ממנו.

יצויין, שבמקרה השני שבמשנה מדובר בפירות שכבר נתחייבו במעשר ולכן (כפי שנתבאר בנושא הקודם) מעיקר הדין הפועל כלל אינו זכאי באכילתם. הטעם הממוני "מחזי כמקח טעות" מחייב כאן לא רק את תיקון הפירות כדי שלא יהיו אסורים באכילה לפועלים, אלא את עצם הרשות של הפועלים לאכול, כיוון שהם לא ידעו שהפירות עברו כבר את שלב החיוב במעשר^[280].

השו"ע (שלז ה) פוסק לעניין המקרה של "נפתחו חביותיו..." כדברי המשנה, ובעקבות דברי הגמרא, שהבעיה היא של "מחזי כמיקח טעות", מוסיף השו"ע שהמעסיק חייב לתקן את הפירות ולתת לפועלים לאכול מהם רק אם הפועלים היו סבורים שהפירות עדיין לא התחייבו במעשר.

אכילת פועלים בנטע רבעי

עי' לעיל, הלכה ה

מעשה הפועל המזכה באכילה

במשנה (צא:)-

היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בידיו, אפילו בכתיפו - הרי זה אוכל.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיעשה בידיו וברגליו.

לדעת חכמים, על הפועל לבצע בפירות מלאכה פיזית מינימלית, אפילו בכתיפו בלבד (מבלי להזיז לא את ידיו ולא את רגליו- רש"י). לעומתם, סובר ר' יוסי ברבי יהודה, שעל הכהן לעשות מלאכה בידיו וברגליו ורק אז זכאי לאכול.

הגמרא מציגה את טעמיהם של התנאים-

מאי טעמא (=מה טעם שיטת חכמים)? - כי תבא בכרם רעך - בכל מאי דעביד...

מאי טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה? - כי שור, מה שור עד שיעשה בידיו וברגליו - אף פועל עד שיעשה בידיו וברגליו.

חכמים לומדים מהאמירה הכללית "כי תבא" שכל עבודה שבעטיה בא הפועל בשדה בעל הבית מזכה אותו באכילה. לעומת זאת, ר' יוסי ברבי יהודה מקיש מדין אכילת בהמה ("איסור לא תחסום"), שבכדי שיוכל לאכול, על הפועל לעבוד בידיו וברגליו, כמו השור הדש.

לגבי השאלה האם שומר נחשב כעושה מעשה, ר' לעיל בהלכה ד'.

כל הראשונים פסקו כחכמים, וכן בשו"ע (שלז א). בהמשך (שם ו) כותב השו"ע את דין השומר בהתאם לנאמר בהלכה זו ובהלכה ד לעיל.

אכילה בדבר שונה מהדבר בו הפועל עובד

במשנה (צא:)

היה עושה בתאנים - לא יאכל בענבים, בענבים - לא יאכל בתאנים.

לפועל יש זכות לאכול רק בגידולים בהם הוא עוסק, ולא בגידולים אחרים, אפילו הם באותו מטע ושל אותם הבעלים.

טעם לדבר מובא בירושלמי (פרק ט הלכה ג) בשם רבי לא-

אמר רבי לא כתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וכי מה יש בכרם לוכל אלא ענבים ללמדך היה עושה בענבים לא יאכל בתאינים

כלומר, לא היתה התורה צריכה לכתוב ענבים ,שהרי זה מה שיש בכרם, אלא שרצתה התורה ללמד, שהבא לעבוד עבודת הכרם, יאכל רק את פרי הכרם- ענבים, ולא מפרי אחר.

בהקשר זה מעלה הגמרא שאלה-

איבעיא להו: עושה בגפן זה, מהו שיאכל בגפן אחר?

ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן - והא איכא,

או דלמא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן - והא ליכא?

כלומר, האם יש להבין את דין המשנה באופן מצומצם, שאין לפועל לאכול מין אחר מזה בו הוא עובד, אך מאותו מין מגפן אחרת (שאינו עובד בה עכשיו) מותר, או שמא יש להבין באופן רחב יותר, שאין לפועל לאכול אלא מהגפן הספציפית בה הוא עובד^[281]. באופן טבעי מקשה הגמרא- כיצד ניתן לומר שהעושה בגפן זו אינו אוכל באחרת? והרי מתוך שהקפידה המשנה דווקא בשני מינים, משמע שבמין אחד יכול לאכול הפועל אף ממה שאינו עוסק בו כעת-

תא שמע: היה עושה בתאנים - לא יאכל בענבים. הא תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים - אוכל, ואי אמרת עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, היכי משכחת לה?

על זה מתורץ-

אמר רב שישא בריה דרב אידי: במודלית.

כלומר, ברור למשנה כמושכל ראשון, שאין הפועל אוכל אלא מדבר שהוא עושה בו. לכן, מובן מאליו שכשם שאין הפועל אוכל אלא מהגפן בו הוא עושה ולא מגפן אחרת, כש"כ שאין הוא אוכל בתאנה אחרת. המשנה התייחסה למציאות בה הפועל צריך להזיז גפן המודלית על גבי תאנה, בכדי לקטוף מפירות התאנה. במקרה כזה מלמדת המשנה שלמרות שמלאכתו של הפועל כרוכה במגע עם הגפן, אין לו לאכול ממנה, כיוון שמטרת מלאכתו היא איסוף פירות התאנה בלבד, ולכן רק מהתאנים יכול לאכול.

עוד מנסה הגמרא לדון בשאלה לאור דברי המשנה (שם)-

וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה, אבל משום השב אבידה לבעלים אמרו: פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן (=משורה לשורה בכרם), ובחזירתן מן הגת

מכך שחכמים צריכים להתערב כדי להתיר אכילה תוכ"ד הליכה מאומן לאומן, ניתן להבין שמהתורה אין לפועל לאכול בזמנים אלה. מדוע? הגמרא מסבירה שהדבר תלוי בשאלה המרכזית הנידונה בסוגיה-

על פי האפשרות שהעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת, הרי שפועל שסיים לעבוד על גפן אחת, ולוקח עימו ענבים ממנה בדרכו לשניה, אסור לו לאוכלם מעיקר דין תורה, ובאו חכמים והתירו משום ביטול מלאכתו של הפועל. לעומת זה, על פי האפשרות שהעושה בגפן זו כן אוכל בגפן אחרת הטעם בעטיו היו חכמים צריכים לקבוע היתר מיוחד הוא שהליכה אינה נחשבת מלאכה, ולמרות שאסור מהתורה לאכול בזמן ההליכה מגפן לגפן, באו חכמים והתירו, כנ"ל.

הסוגיה אינה מגיעה למסקנה בשאלה האם העושה בגפן זו אוכל בגפן אחרת. מתוך כך פוסק הטור (שלז), שהדבר בספק ולכן אסור לפועל לאכול מגפן אחרת, אך אם אכל, אין מנכים משכרו. בהתאם לדברי הגמרא מוסיף הטור שאם גפן אחת מודלית על גבי חברתה, מותר לפועל לאכול גם מהאחרת. גם הרי"ף (נג. מדפיו) והרמב"ם פוסקים שהעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת^[282].

השו"ע (שלז י) כתב כדברי הטור.

אכילה לאחר עיבוד ראשוני ואכילה עם דבר אחר

הגמרא (פז:) מביאה ברייתא הלומדת מלשון הכתוב "ואכלת ענבים כנפשך שבעך..." כמה דינים באכילת פועל:

"ואכלת" - ולא מוצץ,

"ענבים" - ולא ענבים ודבר אחר.

"כנפשך" - כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל, מה נפשך - אוכל ופטור, אף נפשו של פועל - אוכל ופטור.

"שבעך" - ולא אכילה גסה

רש"י מסביר שהאיסור לאכול "ענבים ודבר אחר" כוונתו שאין לפועל לאכול ענבים עם דבר מאכל אחר הממתקן וגורם לכך שיאכל מהם יותר^[283]. כך הבינו רוב הראשונים^[284].

באופן דומה, הסבירו המפרשים את האיסור למצוץ ענבים, שכך הפועל אוכל יתר על מה שהיה אוכל לו היה אוכל את כל העינב (מאירי, רבינו יונתן, הובא בשטמ"ק^[285]).

הסוגיה בהמשך (פט.) מעלה את השאלה האם מותר לפועל לבצע תיקון אכילה בגידול לפני שהוא אוכל אותו. למשל, האם מותר לו לקלות באש חיטה שהוא עושה בה כדי שיוכל לאוכלה-

איבעיא להו: פועל, מהו שיהבהב באור ויאכל? מי הוי כענבים ודבר אחר, או לא?

השאלה היא האם מעשה זה נכלל באיסור שהובא בברייתא לעיל, כיוון שהוא מביא את הפועל לאכול יותר, או לא.

תחילה מבהירה הגמרא שבוודאי שאין שום איסור על הפועל להביא לכך שיהיה רעב יותר, למרות שהדבר יביא הפסד גדול יותר למעסיק-

רשאי בעל הבית להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, רשאין פועלין לטבל פיתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה

כמו כן מבהירה הגמרא ששאלתה אמורה במקרה בו יש מישהו שיכול לתקן עבור הפועל את המאכל, כך שהפועל עצמו לא יבטל ממלאכתו לשם כך (למשל, שאשתו של הפועל מהבהבת לו חיטים באש), אך אם הפועל מתבטל ממלאכתו בכדי לתקן את המאכל, בוודאי שהדבר אסור, ואין שאלה על כך.

הגמרא מנסה להוכיח מברייתא-

פועלין שהיו עודרים בתאנים, וגודרים בתמרים, ובוצרים בענבים, ומוסקין בזיתים - הרי אלו אוכלים ופטורים, שהתורה זיכתה להם. בפיתם לא יאכלו, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ולא יספות במלח ויאכל.

הברייתא אוסרת על פועלים לספות (=לטבול) במלח את הפירות בהם הם עושים לפני אכילתם. מכיוון שהמלח הוא דבר מועט המשמש לתיקון המאכל, מבקשת הגמרא להוכיח מכאן שאסור לפועל להבהב באש. אמנם מיד דוחה הגמרא-

מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי.

כלומר, אף שהמלח מועט, אין ספיתה במלח דומה להיבהוב באור, כיוון שמעורב בה מאכל נוסף- המלח, ולכן היא מוגדרת כאכילת "ענבים ודבר אחר", שהברייתא אסרה. מכאן שעדיין יש מקום לשאלה האם תיקון מאכל ע"י היבהוב באש מותר.

מכאן עוברת הגמרא לדון בספיתה במלח כשלעצמה. לפני ההמשך יצויין כי יש לחלק בין שני גורמים העשויים למנוע מפועל לאכול לאחר תיקון מסויים של האוכל-

הראשון, כאמור, הוא ההלכה של "ענבים ולא דבר אחר", לפיה לא זיכתה התורה לפועל לאכול אלא את הגידול בו הוא עושה, ללא תוספות.

השני הוא העובדה שתיקוני מאכל מסויימים, המורים על תום העיבוד ותחילת הצריכה, עשויים ליצור חיוב בתרומות ומעשרות, וממילא הגידול נחשב עתה כטבל ואין לפועל לאוכלו (לפחות עד שיעשר).

ועתה נמשיך בתיאור מהלך הסוגיה-

כנגד הברייתא דלעיל (להלן ברייתא א'), האוסרת על הפועל לספות במלח, מובאת ברייתא אחרת לפיה מותר לספות במלח-

השוכר את הפועל לעדר ולקשקש תחת הזיתים - הרי זה לא יאכל. שכרו לבצור, שכרו למסוק, שכרו ללקט - הרי זה אוכל ופטור, שהתורה זיכתה להן.

קצץ – אחת ואחת - יאכל, שתים שתים - לא יאכל,

וסופת במלח ויאכל.

ברייתא זו (להלן ברייתא ב') מדברת על שני מקרים. בראשון אוכל הפועל את מה שזיכתה לו התורה, ולכן מה שהוא אוכל פטור מתרומות ומעשרות. לעומת זאת, במקרה השני ("קצץ"= פסק), אוכל הפועל מכח הסכם העבודה שעשה מול בעל הבית. במקרה כזה נחשבים הפירות שהוא אוכל כמכורים לו, ולכן אם הוא אוכל מהם כמות של שנים שנים, מצטרפים המיקח והכמות לכדי קביעות, ומתחייבים הפירות במעשר.

האמוראים נחלקו כיצד להבין את הברייתות באופן בו לא יחלקו זו על זו-

אמר אביי: לא קשיא, כאן - בארץ, כאן - בחוצה לארץ. בארץ קבעא ספיתא, בחוצה לארץ לא קבעא ספיתא.

אביי מסביר שברייתא ב' מתירה ספיתה במלח במקרה של "קצץ", כלומר, של פועל שאוכל לא מתוך הזכות שנתנה לו התורה, אלא מתוך תנאי ההעסקה שלו. הברייתא מחדשת, שספיתה במלח אינה גורמת לחיוב במעשר, ולכן יכול הפועל לספות במלח מבלי שיצטרך להפריש תרו"מ. הפתרון לסתירה בין הברייתות הוא שברייתא ב' עוסקת בחו"ל, שם חיוב תרו"מ הוא מדרבנן. לעומתה, ברייתא א' עוסקת בארץ ישראל, שם חיוב תרו"מ הוא מדאורייתא, ולכן ספיתה במלח קובעת למעשר ואסור לפועל לאכול לאחר ספיתה במלח, כיוון שהתורה זיכתה לו לאכול רק יבול שעדיין לא הוקבע למעשרות (כדלעיל, הלכה ה).

רבא חולק על דברי אביי-

...אמר רבא: בין בארץ בין בחוצה לארץ, חדא - לא קבעא ספיתא, תרתי - קבעא ספיתא.

קצץ, בין ספת ובין לא ספת, אחת אחת - אוכל, שתים שתים - לא יאכל. לא קצץ ולא ספת - אוכל שתים שתים, ספת, אחת אחת - אוכל, שתים שתים - לא יאכל ואף על גב דנטל רשות מבעל הבית, דאיטביל להו למעשר וקבעא ספיתא.

לדעת רבא אין הבדל בין הדין בארץ לדין בחו"ל. ההבדל בין הברייתות נעוץ בכמות בה מדובר. ברייתא א', מדברת על ספיתה ואכילה בכמות ("שתים שתים"). דרך עיבוד זו מחייבת במעשר^[286], ולכן אפילו אם בעה"ב מתיר לפועל לאכול, אסור לפועל לאכול לאחר ספיתה בכמות, כיוון שכבר נקבעו הפירות למעשר, והרי הם טבל^[287]. לעומ"ז, בברייתא ב' הפועל סופת אחד ואוכלו מיד. דרך ספיתה זו היא בעלת אופי של אכילה, ולכן אין בה חיוב תרו"מ^[288].

מוסכם בפוסקים שהלכה כרבא. אמנם נחלקו הראשונים בהבנת דברי רבא לגבי ספיתה, ובהשלכה שלהם על הדין בו עסקה הגמרא בתחילה- היבהוב באש-

הרי"ף (נב: מדפיו) כותב שהגמרא לא הכריעה בנוגע להיבהוב באש ומספק יש לאסור. כמו כן הוא כותב שספיתה במלח אסורה משום "ענבים ודבר אחר". כדבריו פסק גם הרמב"ם. הרמב"ן (מלחמות ה', שם) מבאר את הדברים ע"י דיוק מדברי רבא "ספת- אחת אחת אוכל, שתים שתים לא יאכל, ואע"ג דנטל רשות מבעה"ב"- כלומר, גם כאשר אוכל אחת אחת ופטור ממעשר, אין הדבר מותר אלא משום שנטל רשות מבעל הבית. נמצא, שלדברי רבא, לא זיכתה התורה לפועל ספיתה במלח, ולגבי היבהוב נותרה הסוגיה בשאלה, כפסק הרי"ף.

בעל המאור (שם) חולק על דבר הרי"ף בין בהבהוב ובין בספיתה. הוא מדייק מדברי רבא אחרת מאשר הרמב"ן. רבא אמר "לא קצץ ולא ספת- אוכל שתים שתים. ספת- אחת אחת אוכל, שתים שתים לא יאכל...". משמע, שכל הדין אמור בפועל שלא קצץ, כלומר, לא סיכם מראש עם בעל הבית שיאכל, אלא אכל מכח הזכות שנתנה לו התורה. ונמצאנו למדים שאף הוא יכול לספות במלח ולאכול אחת אחת. מכאן לומד בעל המאור שאין ספיתה במלח חשובה כ"ענבים ודבר אחר". כמו כן לומד בעל המאור בדרך קל וחומר, שאם ספיתה במלח אינה נחשבת כ"ענבים ודבר אחר", כל שכן שהיבהוב באש, שאין מאכל אחר מעורב בו, אינו נחשב כ"ענבים ודבר אחר" ומותר.

שיטה שלישית בפירוש הסוגיה היא שיטת רבינו תם (פט. ד"ה "פועל"). רבינו תם מבין בדברי רבא באופן דומה למה שהבין בעל המאור, כלומר, שמותר לפועל לספות במלח אפילו אם הוא אוכל מכח מה שזיכתה לו התורה. אמנם, בשונה משיטת בעל המאור, עצם האיסור לאכול "ענבים ודבר אחר", אמור לדעתו דווקא במקום שאלמלא צורת האכילה או העיבוד, כלל לא ניתן לאכול את הפרי. דווקא על מקרים כאלה, שאלה הגמרא האם מותר להבהב באש. בכל מקרה בו ניתן לאכול את הפרי גם כמו שהוא, והעיבוד משבח את טעמו, ברור שניתן להבהב באש ואף לאכול עם דבר אחר.

השו"ע (שלז יב, יג) פסק כרי"ף וכרמב"ם, שאין לאכול פירות בפת או במלח כדי שיאכל מהם הרבה, ללא רשות בעל הבית. כמו כן פוסק (מחמת הספק) שאין להבהב באור, אפילו אם יש מישהו שיעשה זאת בשבילו, כך שאין הוא מתבטל ממלאכתו בכך (ואם ההיבהוב מביא לביטול מלאכה, בוודאי אסור).

הגבלת שווי אכילת פועל

המשנה (צב.) עוסקת בכמות המקסימלית אותה מותר לפועל לאכול-

אוכל פועל קישות אפילו בדינר, כותבת ואפילו בדינר.

רבי אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יתר על שכרו,

וחכמים מתירין.

אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו

רבי אלעזר חסמא מגביל את אכילת הפועל עד לכדי שווי שכרו. גם תנא קמא, המתירים לאכול "אפילו בדינר", וגם חכמים המופיעים לאחר רבי אלעזר, חלוקים על רבי אלעזר.

המשנה מוסיפה עוד, שמותר לייעץ לפועל שלא יאכל יתר על שכרו, בכדי שלא יימנעו מלשוכרו שוב בעתיד.

בספרי (כי תצא רסו) מובאת מחלוקת רבי אלעזר וחכמים במדרש הפסוקים-

רבי אלעזר חסמה אומר מנין שלא יאכל פועל יותר על שכרו? תלמוד לומר- "כנפשך".

וחכמים אומרים- "שבעך"- מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו.

רבי אלעזר מבין שהמילה "כנפשך", שיעורה הוא "כמידה הראויה לך". לפי דרך זו, הפועל "קונה" את זכותו לאכול בכך שהוא מועיל לבעל הבית ע"י עבודתו. כמידת העבודה שהוא משקיע, כן גדלה הכמות אותה ראוי שיאכל. שכרו של הפועל מכמת את מידת העבודה שהוא משקיע. מולו מסבירים חכמים, שהתורה זיכתה לפועל על מנת להשביע את רעבונו, ולכן אין קשר בין מידת התרומה שתרמה עבודתו לבין שווי האכילה שזיכתה לו התורה.

הגמרא מבררת מה ההבדל בין דברי תנא קמא לבין דברי חכמים (החלוקים שניהם על רבי אלעזר), ומציעה שלוש אפשרויות-

בניגוד לחכמים, על פי תנא קמא אסור לייעץ לפועל שלא יאכל הרבה.

חכמים ותנא קמא נחלקו ביחס לדברי רב אסי-

אמר רב אסי: אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד - אוכלו.

ואמר רב אסי: אפילו לא בצר אלא אשכול אחד - אוכלו

רב אסי מחדש שלא רק שהפועל יכול לאכול יותר על שכרו, אלא הוא יכול לאכול את כל הרווח היוצא לבעל הבית מעבודתו. כגון, אם שכרו לבצור אשכול ענבים אחד (או שבינתיים בצר רק אחד) מותר לפועל לאכול את כל מה שבצר.

מדברי תנא קמא, המדבר על "קישות" או "כותבת" אחת, משמע שהוא פוסק כרב אסי. לעומתו, חכמים רק מתירים לפועל לאכול יותר משווי שכרו, אך אסור לו לאכול במידה שלא תשאיר לבעל הבית כלום.

תנא קמא מדבר על "פועל", כלומר, רק לפועל יש זכות לאכול בשדה חבירו. לעומתו, חכמים סוברים שכל אדם יכול לאכול כדי שובעו משל חבירו. זאת על פי שיטת איסי בן יהודה (עי' לעיל עמ' 188).

הרמב"ם (פירוש המשניות) פוסק כאפשרות הראשונה, וכן פוסק הרא"ש (סי' יא). ופסקו שניהם כחכמים.

הרא"ש (שם) פסק שאין הלכה כרב אסי. בהתאם, פסק הטור (שלז), שהשוכר פועל לבצור אשכול אחד, אל לו לאוכלו. כמו כן, אסור לפועל לאכול את האשכול הראשון שהוא בוצר, שאז נמצא שלעת עתה הרי הוא לוקח לעצמו יותר מאשר נותן לבעל הבית.

הרמב"ם אינו מתייחס במפורש לדברי ר' אסי, אלא כותב את פסק המשנה שיכול הפועל לאכול כותבת או קישות אפילו בדינר, אעפ"י ששכרו מעה בלבד.

השו"ע (שלז ז) כותב את דברי הרמב"ם, והרמ"א מביא את דברי הטור.

חילוק אכילתו של פועל העובד עבור כמה מעסיקים במקביל

בגמרא (צג.) מובאת ברייתא-

המשמר ארבע וחמש מקשאות - הרי זה לא ימלא כרסו מאחד מהן, אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון

רש"י מפרש שמדובר על מקשאות של אנשים שונים, ועל הפועל לחלק את אכילתו כך שמהמקשאות הגדולות יאכל יותר ומהקטנות פחות^[289].

הרמב"ם פוסק כברייתא זו, וכן פוסק השו"ע (שם).

מאימתי הפועלים הדורכים בגת שותים יין

כפי שנתבאר לעיל (עי' עמוד 190 ועמוד 196), על הפועל לעשות בגידול בו הוא אוכל. בהקשר זה יש להבין את דברי רב נחמן (צא:)

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פועלים, עד שלא הילכו שתי וערב בגת - אוכלין ענבים ואין שותין יין, משהילכו שתי וערב בגת - אוכלין ענבים ושותין יין

רב נחמן מחדש שכאשר הפועלים מייצרים דבר מה בעבודתם, יש צורך בפעולה משמעותית שתגדיר אותם כיצרנים של אותו תוצר, ואין די בכך שאגב מעשיהם נוצר קצת מהתוצר. למשל, במקרה המדובר, אם מדריכה אקראית נוצר יין, אין הפועלים רשאים לשתותו עד שלא יתחילו לבצע מלאכה המוגדרת כדריכה מינימלית.

הקניית זכות האכילה של הפועל- האם פועל אוכל משל בעל הבית או משל שמים

סוגיית הגמרא (צב.-צג.) מעלה שאלה עקרונית-

איבעיא להו: פועל, משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל? –

לשאלה השלכה הלכתית ישירה-

למאי נפקא מינה? -

דאמר: תנו לאשתי ובני.

אי אמרת משלו הוא אוכל - יהבינן להו,

אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל - לדידיה זכי ליה רחמנא, לאשתו ובניו - לא זכי להו רחמנא

כלומר, אם התורה העניקה לפועל בעלות ממונית על הפירות אותם הוא רשאי לאכול ("משלו הוא אוכל"), הרי הוא יכול לצוות ליתנם למי שירצה במקום שיאכלם הוא. לעומת זה, אם התורה נתנה לפועל זכות לאכול בלבד, ללא זכות קניינית על הפירות אותם הוא אוכל ("משל שמים הוא אוכל") אין בידו להעביר את זכותו לאחרים.

הגמרא מנסה ללמוד מדברי המשנה שבהמשך (צג.)-

קוצץ אדם על ידי עצמו, על ידי בנו ובתו הגדולים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים, ועל ידי אשתו –

מפני שיש בהן דעת.

אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, ולא על ידי בהמתו –

מפני שאין בהן דעת

משנה זו קובעת שמותר לאדם לסכם עם בעל הבית, שישלם לו משכורת גדולה יותר, תמורת זה שלא ינצל את זכות האכילה שנתנה לו התורה. כמו כן, אם בניו הגדולים, עבדיו הגדולים או אשתו הם העובדים, יכול להמיר את זכות אכילתם בתשלום משכורת מוגדלת. לעומת זאת, אינו רשאי לבצע סיכום דומה ביחס לבניו או עבדיו הקטנים, או לבהמתו.

הגמרא מסבירה שדין המשנה מושתת על השיטה שפועל משל שמים הוא אוכל. לכן, ברמת העיקרון, אין לאדם זכות לקפח, תמורת תמורה ממונית, את זכות האכילה של הפועל, אפילו אם הפועל הוא בנו או עבדו שמעשי ידיהם שייך לו. אמנם, אם הפועל הוא גדול ומסכים בעצמו להימנע מלאכול, הדבר מותר, כיוון שאין הפועל מחוייב לנצל את זכות האכילה שנתנה לו התורה.

מול המשנה מצוטטת ברייתא בשם רבי הושעיא-

תנא רבי הושעיא: קוצץ אדם על ידי עצמו ועל ידי אשתו אבל לא על ידי בהמתו;

ועל ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים,

וקוצץ על ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין גדולים ובין קטנים.

הברייתא מסכימה למשנה בכל, חוץ מדין עבדים ושפחות קטנים, בהם המשנה לא איפשרה המרה של זכות האכילה לתגמול כספי לבעליהם, ואילו רבי הושעיא מתיר זאת.

הגמרא מסבירה שלדעת רבי אושעיא פועל משל עצמו הוא אוכל. לכן במקרה של פועל עבד, זכות האכילה שייכת ממונית לבעליו של העבד, ולכן יכול הוא להמיר אותה לממון שהוא יקבל, ולמנוע מעבדו לאכול, בין אם גדול הוא או קטן.

להלכה פסקו הפוסקים כתנא של המשנה, שפועל משל שמים הוא אוכל, ולכן אין הפועל רשאי להעביר את זכותו לאחרים. בהתאמה, מתפרשת משנת "קוצץ אדם" על פי ההבנה שפועל אוכל משל שמים, ולכן בבנים ובעבדים קטנים, שאין בהם דעה למחול על אכילתם (או בהמה), לא ניתן להמיר את זכותם בממון, אך גדולים ברי דעת, ניתן שיבחרו מרצונם שלא לאכול ויקבל האב/הרב/הבעל תמורה ממונית על כך.

אמנם נחלקו הראשונים מה גדרה של מניעה זו-

רש"י (צב. ד"ה "לדידיה") מסביר שלפי הדרך שפועל משל שמים הוא אוכל, הרי אכילתו "בצדקה, וכל זמן דלא מטא לידיה, לא זכי ליה דליתבה לאשתו ובניו". כלומר, הפירות שאוכל הפועל דומים למתנות עניים אחרות כמו לקט שכחה ופאה, ולכן אם כבר הגיעו לידיו של הפועל יש לו זכאות ממונית בהם ויכול להעבירם לאחרים. כל המניעה לתת "לאשתו ולבניו", היא רק כאשר הפועל מנסה לסכם שעצם זכות האכילה תעבור אליהם (כגון, שהוא יעבוד ולא יאכל ואף לא יקח לעצמו מאומה, והם יבואו ויאכלו במקומו)^[290].

לעומת זה, התוספות (צב. ד"ה "אי") כותבים שעל פי הדרך שפועל משל שמים הוא אוכל, "לא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל ואין לו כח ליתן כלום". לפי דבריהם, אפילו אם הפועל כבר לקח לרשותו את הפירות, אסור לו לתיתם לאחרים אלא עליו לאוכלם בעצמו. בדרך זו הלכו גם הטור (שלז) והרמב"ם, שכתב שאף אסור לפועל לתת לאחרים ממה שכבר נטל.

בעניין נתינה לאחרים העתיק השו"ע (שלז טז) את דברי הרמב"ם להלכה^[291]. בהמשך (שם יז) פוסק את דברי המשנה, שניתן להתנות לבטל את אכילת הפועל רק אם הפועל בר דעת ומחל על זכותו.